הורות, בני נוער, התבגרות ומה שביניהם

השפעת הקורונה על בני נוער

המציאות של מגפת הקורונה מכה קשה בבני נוער.

המגיפה הפכה להרסנית מבחינה רגשית לא רק כלפינו המבוגרים, אלא גם השפיעה עוד יותר על בני הנוער שלנו.

עד לפני חודשיים השיח שהתנהל אצלי בבית היה על נושאים כמו לאן נטוס השנה עם הילדים, הגמילה ממוצץ של הילדה, התכניות של אשתי לחופשת הלידה, על פיתוח תכנית חדשה לעסק. העברנו את תחילתו של החורף בבניית תכנית לשנה הקרובה, הייתה אוירה של צמיחה, של אנרגיה טובה, הרגשנו שאנחנו בכיוון הנכון.

עכשיו כמעט כל מה שמדובר בבית הוא על הקורונה.

חזון אחרית הימים של הקורונה היה הרסני לאלפי מבוגרים מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית, אך האפקט שלו על בני נוער היה רחב יותר.

בגיל 37, יצא לי לראות בחיי מספר מצבים חברתיים- מדיניים שגרמו לעליות ומורדות לאזרחי המדינה. נולדתי בתקופת מלחמת של"ג, חוויתי את מלחמת המפרץ, פיגועים, אזעקות, ספגתי גם את רצח ראש הממשלה שלנו. בטח שלא חלמתי שאצטרך לחכות בתור לביצים, או להימנע מלחבק את אמא שלי.

דור ה-Z נולד משנת 2000, שנה לפני אסון התאומים בניו יורק. היה הלם כבד בכל העולם אך הדברים המשיכו להתנהל. כן היו את מלחמת לבנון השנייה, מבצעי חומת מגן, עופרת יצוקה, עמוד ענן, מחאת הקוטג', מחאת האוהלים החברתית, משבר אקלים עולמי, התמודדות הקהילה הלהט"בית, פרויקט "ME TOO". הטכנולוגיה השתלטה עלינו, המצאת הניידים, אפליקציות, פייסבוק, נטפליקס, לייקים, התמכרויות, בריונות ברשת, ואפילו קיבלנו ראש ממשלה אחד ב-11 שנים.

נכון לעכשיו על אף יוקר המחייה עלה, המיסים גבוהים, הפער העצום בין המעמדות בישראל ורמת העוני שרק הולכת וגדלה, ממש כמו במדינות עולם שלישי, אפשר לראות שיפור דרמטי בכלכלת ישראל, רמת התעסוקה והשכר עלו במקצת ושירדה כמות האבטלה.

לא רק שאנשים עדיין הצליחו והמשיכו לטוס לכל העולם, לשבת במסעדות, לצרוך ערימות של אוכל, ביגוד ומוצרי "סתם" לבית, הם יכלו אפילו לשמור על יציבות במקום העבודה וההכנסה שלהם.

תוך מספר שבועות כל זה הפך ללא רלוונטי.

אין אחד שלא היה צריך להסתגל למצב הנורמלי החדש והדבר הראשון שעלה לי לראש ( בעקבות המקצוע שלי) הוא שבני נוער ייקחו את המצב בסדר גמור ויסתגלו. מתברר שהם מוצאים את עצמם יותר במיטה, יותר בתוך החדר שלהם, מבלים עוד יותר זמן מול המסכים – זה מרגיש כאילו נתקעו בתוך בונקר רק בלי ללכת כמה שעות לבית הספר.

דברתי עם אחד המתאמנים שלי, לאחר שבועיים של מגבלות והסגר בבית והוא שיתף אותי שממש משעמם לו וכל יום נהיה יותר קשה, שהוא לא יודע מה לעשות עם הזמן הפנוי הזה.

ואז הבנתי שלא רק שבני נוער לא יודעים איך להסתגל למצב שהכה בנו, הם אפילו נמצאים במצב גרוע יותר ממנו המבוגרים.

גיל ההתבגרות הוא זמן לפיתוח המוטיבציה מחוץ לבית וקשה להם ליישם אותה בזמן בידוד, זה זמן ליצירת דינמיקה חברתית שתחבר אותם לקבוצת השווים בבית הספר.
ובנוסף, הם אפילו לא יכולים לסכן את עצמם בתקופה הזו.

שוחחתי עם 20 בני נוער ממרכז הארץ שהעלו מספר נתונים מעניינים לגבי המצב הקיים. תחילה כשהבינו שהלימודים הופסקו, חלקם היו מאושרים, אך הרוב היה מבולבל ומתוסכל.

לדבריהם, בחודש האחרון רובם הגדול שהה מול המחשב או הטלפון, השתעממו או ישנו וכולם טענו ששעות השינה שלהם נפגעו בצורה משמעותית.
אמירות דומות שעלו אצל כולם שיש רצון גדול לחזור לבית הספר וכמובן לפגוש את החברים ברגע שיסתיים הסגר בבתים.

נתון מעניין שעלה מהשיחות עמם מראה שמבחינתם התקופה הזו משוגעת אך נראה הבדל בין המתבגרים בגילאי 12-14 שרואים בתקופה הזו מחד, כהזדמנות וכיף ומאידך כמלחיצה ומפחידה, ואילו המתבגרים בגילאי 15-18 העלו אמירות של אדישות, חוסר עניין ומעט הכחשה לגבי המצב כמו "צריך לקחת באיזי את המצב", "לתת לזמן לעשות את שלו", "זה לא מלחיץ כמו שעושים מזה", "אם לא חליתי עד עכשיו אז הכל בסדר".

משרד החינוך יצר במהירות הבזק למידה מכוונת אך ניכר כי התחושה של בני נוער שיש פה הגזמה, חוסר יעילות, שעמום וחוסר עניין- הרשתות החברתיות, הנטפליקס והפלייסטיישן ניצחו במערכה הזו.

אז איך הורים יכולים להתמודד עם המציאות של בני הנוער? מה באמת אפשר לעשות?
הנה 5 טיפים פשוטים וברי יישום:
1. כשהם נסערים לגבי ביטול תכניות, או דברים שהם לא יכולים להשיג- תביעו חמלה ותקשיבו להם ( פחות לתת פתרונות)
2. תשאלו אותם איך אתם יכולים לעזור להם – פחות איך הייתם רוצים שהם יעשו או יפעלו
3. נסו להציב איתם מטרות ויעדים חדשים לתקופה הנוכחית או ליום שאחרי.
4. כולנו צריכים לפרוק את התסכול שלנו על המצב, כולנו מדברים על הקשיים ועל כמה לא טוב ובנוסף יש חדשות על המרקע.
נסו לדבר על זה שלא ליד הילדים- זה מכניס אותם לאי שקט והם לרוב לא יפגינו את זה כלפיי חוץ.
5. לנסות לבנות סדר יום קבוע בתוך הבית עד כמה שניתן: זמני ארוחות קבועות, זמן טלוויזיה, ניקיונות, סידור הבית, בישול, ספורט משפחתי.

אז הורים יקרים, תזכרו שמגפת הקורונה, המגפה הוירטואלית של דור ה-Z, היא תקופה שתגדיר את השקפת העולם של בני הנוער שלנו וכן חשוב למצוא את החיובי בכל דבר בתקופה הזו. תאמינו שמתחת לכל המעטפת הלא נעימה, לבני הנוער יש אופטימיות ותקווה, הם חיים את הרגע ואפשר ללמוד מהם המון בתקופה הזו וכשהכול יסתיים, המשמעות וההנאה בחיים שלהם תהיה אחרת.

 ביי דור המסכים, שלום דור הקורונה- חלק א

זה לא יהיה אותו דבר.

אנחנו מתקרבים לתקופה בה דור מתחלף ומשתנה. דור ה-Z, הולך ומשתנה לדור ה-C. בזמן שנגיף הקורונה מסתובב בינינו, בני נוער מפספסים ללא הרף את חוויית ההתבגרות הידועה. כולנו נכנסו לשגרה חדשה בתוך הבית שעדיין לא ברורה לרובנו, ובינתיים בני נוער מפתחים כעס, עצבים, אכזבה, חרדה ומחזקים יותר את היכולת שלהם לשמור דברים בבטן. הסביבה התומכת, הורים ומורים, חוששים שהזהות שלהם נחלשת ומתפוררת בתוך הבידוד ושההשפעה של התקופה הזו תהיה טראומטית.

לבני נוער יש יכולת מצומצמת להתמודד עם מצבי לחץ וחרדה ובעיקר עם אובדן. המגיפה כשלעצמה בתוספת ריחוק מהסביבה והשגרה היומיומית מחמירים עוד יותר את הקשיים של להיות מתבגר.

דור ה-C, חווה שינוי עצום בתפיסה את העולם, של הסביבה ובעיקר של עצמם. זה נקרא "סדר חברתי חדש" לבני נוער. החברים בעיקר הם המקום להצפת רגשות, מחשבות ודעות, אבל הם לא שם באמת (ולא מכוונה רעה), ועכשיו הם צריכים להסתמך על מי שמבלים איתם כל היום בבית- ההורים.

המציאות השתנתה. דור ה-Z, התרגל שההורים מגנים עליהם, והסתמך שבשעות משבר יהיה מי שיספוג בשבילם, אבל המצב שונה, ההורים שם אבל לא כולם באמת שם (לא באופן אישי לפחות). נכון שבני נוער נעזרים ונתמכים במדיות החברתיות, אך הם מחלישים את היכולת שלהם לתקשר ולהתמודד באופן אמיתי ובעיקר לייצר ולחזק יחסים חברתיים.

הזיכרונות שנלקחו מהם. בני נוער מפספסים אירועים משמעותיים בחיים שלהם, בר מצוות, בת מצוות, חזרות למסיבת סיום, מסיבת הסיום, הלמידה לבגרויות, הבגרויות, ימי הולדת, טיולים מבית ספר, טקסים, יש כאלה שיפספסו גם את האולימפיאדה. נכון שהזמן יעשה את שלו, אבל כשהחוויה לא קיימת, מה שנשאר הוא מה שאין.   

להיות בבית. הצורך להתמודד עם חשיבת יתר, לדבר עם עצמך, להיות עם המשפחה אבל להרגיש עדיין לבד, כל אלו הם מקור אדיר לחרדה שבני נוער לא יודעים איך להתמודד איתה.

ומה לגבי העתיד?

הנה מחשבות של מתבגר: "אמא איבדה את העבודה שלה, אבא בדרך לפיטורים, אני לא יודע מה באמת יקרה, איך הם ישלמו את החובות, כנראה שכל מה שרציתי לקבל- כבר לא יקרה, איך אני אמשיך ללמוד כשאני מבואס ככה, זה פשוט לא היה צריך להיות ככה".

הקורונה שינתה את מהלך החיים, את התכניות, יש מתח כלכלי באוויר וייתכן שהדבר ידרוש מבני נוער להתמודד עם ויתורים, פחות לבזבז, ולחשוב מחוץ לקופסה על מנת לתת יד למשפחות שלהם.

המציאות כבר לא תהיה אותו הדבר.

המשך יבוא.  

ביי דור המסכים, שלום דור הקורונה- חלק ב

בליל הסדר, ישבתי עם משפחתי הגרעינית וקראתי את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מגפת הקורונה כואבת ומייצרת מסך אפל שלא מאפשר להרגיש חופש, ושמה את ההישרדות כערך פנימי של כל אחד.

הקורונה גרמה לבני נוער לעסוק בהישרדות, וחלקם משתמשים במסיחי דעת חיוביים לתקופה הזו כמו מוזיקה, למידת תחומים חדשים, אולי אפילו שפה חדשה. אבל עם זאת חוסר האנרגיה וחוסר התקווה שמתחוללת אצלם בפנים לאורך זמן, גורמת להם גם להעדיף לישון, להיות במיטה ופשוט לא לעשות כלום. אני קורא לזה "בשורת האובדן".

"בשורת האובדן" מגיעה בעת קבלה בשורה לא נעימה (שלא בשליטתך) ועולה ניסיון לגייס כוחות פנימיים להתמודד עם הבשורה, להחזיר את השליטה ולקבל אותה. כמו רכב שנמצאה בו תקלה וצריך למצוא את הדרך להוביל אותו למוסך כדי לתקן ולהמשיך לנסוע עליו. הבשורה מתחלקת לארבעה שלבים;

כשבישרו לכל בני נוער שיופסקו הלימודים, אין אחד שלא הביע את שמחתו ואושרו עלי אדמות. היו כאלה שהמצב העולמי כלל לא עניין אותם וזה פחות נגע להם באופן אישי. זה נקרא הכחשה, השלב הראשון בתהליך האובדן שלהם; כמו שלוחצים על הבלם וכל כריות האוויר נפתחות כדי להגן ומאפשרות לנו זמן לעכל את הבשורה.

השלב השני הוא הכעס. כעס ואכזבה לגבי ההורים, המורים, על השיעורים ב"זום", על האחים הקטנים, על ההחלטות של הממשלה, על איך אראה עם מסכה וכפפות, על הזמן שהולך לו לאיבוד. זו תחושה דומה לבאסה שאנו מקבלים כשאנחנו מתחילים להבין שיש בעיה ברכב שלנו.

ואז מגיעה ההתכנסות. מופיעות מחשבות על ההווה והעתיד, על מה יהיה ואיך זה ישפיע עליי, ואיך אני נפגע מזה חברתית ואישית, ואשמה על חוסר השליטה לשנות את המציאות, החמצה על התקופה הזו, אפילו תחושת כישלון על חוסר העצמאות והתקיעות שבבידוד. יש בעיקר תחושת ויתור ושייתכן שהנזק אינו בר תיקון. בשלב הזה, נראה יותר התכנסות בחדר, איפוק ושקט ויותר זמן שינה.

השלב האחרון הוא הסתגלות. ההבנה שהמציאות משתנה, שדברים לא יהיו כמו בעבר, ושהעתיד הוא באחריותי. מרגיש בטוח ורגוע בדומה לרכב שיוצא מהמוסך לאחר טיפול.  

בני הנוער עלולים לחוות את מגפת הקורונה כטראומה. מרביתם כבר חוו טראומות מבריונות ברשת, אלימות, קושי חברתי ואפילו ירי טילים וזה שם אותם פגיעים יותר מבחינה רגשית ולכן ייתכן שיחוו את "בשורת האובדן" כל עוד המציאות משתנה (גם אם לא תראו את זה עליהם או שלא ישתפו אתכם בזה).

קשה מאוד להכליל את המציאות על כלל בני הנוער, אך יהיו כאלה שאכן יצאו חזקים יותר ממה שהם אי פעם דמיינו לעצמם.

6 הדברים המשמעותיים שבני נוער מסתירים מההורים שלהם ואף פעם לא העזתם לשאול?

לפני כשנתיים, בעודי ממתין לרכבת, קבוצת נערים רועשת ומצחקקת, חולפת על פניי ומשאירה אבק נעורים מעניין. האיש שעמד לידי הסב את תשומת ליבי לבלאגן ולרעש שהם עושים, ועוד הוסיף שהדור הזה עוד יהרוס את המדינה.

זו הייתה אמירה לא פשוטה מבחינתי וגם לא ידעתי באיזה אופן להגיב לה, כי ליוויתי עשרות בני נוער בחיי והאמירה הזו לא תאמה את מה שאני ראיתי שם. זה נכון שלפעמים בני נוער יכולים להיות מעצבנים, מתסכלים ופחות מודעים לעצמם אבל בני נוער זה עולם שלם, עם תרבות, שפה וקודים משלהם וכשלא מבינים את העולם הזה, יכולות להיפלט אמירות מהסוג הזה.

להיות מתבגר עם עולם שלם משלך חשוף לעולם המבוגרים שבו דורשים, מצפים, מגבילים, מסתכלים ומעירים לך מה נכון ומה לא, מקשה על היומיום. זה כמו לשחק טניס, צריך להבין את כללי המשחק, לדעת לאן הכדור יישלח ולקרוא את השחקן היריב.

יש להם כל כך הרבה גירויים חיצוניים שהם צריכים לחשב איך להפגין משהו אחר כלפיי חוץ שכל מה שקשור אליהם לא נכנס לחישוב ולכן הם מעדיפים להשאיר את זה במקום בטוח, אצלם בבטן ובמחשבות.

בני נוער לא סומכים על כל אחד, לוקח להם זמן לפתח קשר אישי ולכן מצליחים לפתח מיומנות של יצירת "מסכות" ולהתאים אותן לסיטואציה ולאדם העומד מולם.

ה"מסכות" מקשות לקרוא אותם או לדעת מה הצעד הבא שלהם, על אף שהרבה מתרחש אצלם מתחת ל"מסכה", הם רוצים לשתף אך חוששים לומר את מה שהם באמת חושבים, או לא יודעים איך לעשות את זה, ולבסוף הם נשארים בעולם הסודי והמופנם שלהם שבו הם יכולים להתנסות, לחקור, לשמור סודות ולהסתיר בכוחות עצמם אבל לבד.

מניסיוני עם בני נוער ישנם המון דברים שבני נוער מסתירים מהורים או רוצים שהוריהם יידעו, ואילו רק היו יודעים עליהם, זה היה עוזר להורים להפגין יותר הבנה, הקשבה וקבלה.

להלן 6 דברים מרכזיים שבני נוער מסתירים או שהיו רוצים שהורים ידעו:

1.לחץ וחרדה.
בני נוער תמיד לחוצים, גם אם זה לא נראה לכם. להראות לחץ מבחינתם אומר שהם בחוסר שליטה ושכנראה גורם חיצוני יהיה מעורב בעניין. תמיד תניחו שהמתבגר/ת שלכם בלחץ ושהם פחות צריכים את הפתרונות שלכם, כך תוכלו להעניק להם את ההקשבה וההכלה שהם צריכים.

2.גבולות.
הם אוהבים את המילים "לא", "אסור", "אין"- גם אם זה נשמע לכם הזוי כרגע. ברור שהם יביעו התנגדות כחלק מתהליך נורמלי שעוברים. חשוב להבין שתפקיד ההתנגדות נועד כדי לבדוק אתכם, לראות אם אתם דוברי אמת. כל מה שצריך לעשות הוא להתמיד ולהיות עקבי ולהמשיך לומר את המילה "לא", להתגמש איפה שאפשר, ולהסביר להם את ההיגיון של הגבול עצמו.

3.כישלון בלימודים.
אי עמידה בציפיות ההורים, הוא כישלון בפני עצמו. ייתכן שאפילו רימו במבחן. הם לא מעוניינים לאכזב אתכם, הם גם ככה מרגישים אשמה. לשתף אותם באחד מהכישלונות או המעידות שלכם יכול מאוד לתרום להם, איך זה הרגיש ואיך התמודדתם עם המצב.

4.הם מבולבלים מעצמם וזה מפחיד אותם ממש.
עד שבני נוער יבינו שהזהות שלהם היא אחת אך מורכבת ממספר חלקים, הם יחוו את תחושה של "להיות אתה אבל להיות גם מישהו אחר", וזה דבר מבלבל ומפחיד. הם לא יודעים איך להתמודד אם מה האחר מצפה מהם להיות וחיים בפחד מלאכזב את הסביבה, בעיקר את ההורים.

5.חברים שלא יבואו טוב בעין ובלב של ההורה.
ככל הנראה יש לילד/ה שלכם חבר או חברה שמשפיעים עליהם לרעה או שפשוט מתייחסים אליהם בצורה משפילה ומזלזלת. מדאיג? הכי חשוב זה לשתף בדאגה שלכם ומה ההשלכות שעלולות לקרות להם בעקבות הבחירות החברתיות שלהם. בשום מצב לא למנוע מהם להתראות עם החבר או החברה- הם כבר ימצאו את הדרך להיפגש איתם.

6.התנהגות עם אנשים אחרים.
בני נוער מבינים את ההשלכות וההשפעות שיש למעשים שלהם על אחרים ועדיין זה לא אכפת להם. ניתן להבין זאת כי הם נמצאים בשלב מאוד אגוצנטרי בחייהם מבחינה מחשבתית. אילו רק הייתם יכולים לשמוע שיח בין בני נוער או איך הם מתייחסים לאחרים כשאתם לא בסביבה, ייתכן שהייתם בהלם. דברו איתם על ההשלכות של השיח וההתנהגות שלהם, על החשיבות לשמור על כבודם הפנימי.

זהו רק קצה הקרחון מעולמם של בני הנוער.
חשוב לזכור שהנוסחה להצלחה היא הקשבה, אמפתיה, חום ואהבה.
פשוט, נכון?!

   מאמן אישי לילדים ובני נוער- נופר לנדסמן ©